הנצח

הנצח הוא ענן קטן שנמשך לעוד אחד ואחריו חרוזים עננים קטנים שדומים לכבשים קטנות, עיניים מביטות , דמועות זולגות, שידיים חיוורות, , דלתות לבנות, עצים כרותים, זונות בוכות, מידות טובות, פנים זרות. ורק אני. זהו. רק אני.

דבלין, לפני שנרדמתי

קר לי מאוד בחדר הזה ואף אחרי כשבועיים הוא זר לי. הוא זר בדיוק כמו שהנשים כאן זרות ורחוקות לי. כשאני חושב על זה גם בארץ הנשים היו זרות ורחוקות באותה מידה בדיוק. אני רוצה לשכב עם כולן, עם כל הנשים שעוברות לידי עכשיו. אני רוצה לגמור ולשכוח שרציתי, התגעגעתי , כאבתי והתייסרתי. אני רוצה לשכוח את קיומי האומלל, הבודד, המתייסר כל הלילה, המתייסר כל בוקר, המתייסר כל יום , כל שעה, כל דקה. אני רוצה לחבק ולהיות מחובק על ידי עצם הבריאה של היקום, האהבה, על ידך, הו...תחבק אותי על ידי הגשם שנופל עלי בעיר זרה, החום המזוייף באותה העיר עצמה האוקיינוס שראיתי אתמול, על ידי האישה שבדמותך, על ידי האכזבה בדמות נערה עם הרגליים הארוכות, בדמות הבכי המר שבכיתי. תחבק אותי על ידי המוות. תקבור אותי עם השקיע ועם הזריחה אהיה לחלק ממך, לאין סוף, לאופק רחוק שהתמזג עם הים, לערפל, לחלום. ואז רק לשכב, לנוח, למות.

אחד הימים בדבלין - One of the days in Dublin

The Sun is losing its gripon the city at around 4 pm , it's gray and rainy, in the bus on my way back to "habad" house in which have a small room with a sink and a mirror my body curls up in my new black coat that I purchased with Heidad, the windows covered with steam and I try to imagine the scape of the city outside the bus. Vague figures moving like in a dream. Dream that right over and leaves you thirsty forever until the next vague figure. I sink into sleep. Right now I'm lying in my bed. I had a hard day. I am writting to you.

השמש, מאבדת את אחיזתה בעיר בסביבות השעה 4 סגריר ויורד גשם, באוטובוס בדרכי חזרה לבית חב"ד בו יש לי חדר קטן עם מראה וכיור גופי מתכרבל בתוך המעיל השחור החדש שרכשתי עם הידד, החלונות מכוסים אדים ואני מנסה לדמיין את מראה העיר שמחוצה לו. דמויות נעות בעירפול כמו בחלום שתכף נגמר ומשאיר אותך צמא לנצח עד הדמות המעורפלת הבאה. אני שוקע בתוך שינה. כרגע אני שוכב במיטתי. עבר עלי יום קשה. אני כותב לך.

לפנות בוקר בדבלין - Before the morning came, in Dublin

Her hands held my head and her fingers caressed my hair softly, she moaned and at the same time she said a sentence whose contents I do not remember, but I remember the words "little rain" it was said in a soft and caressing voice as I ever heard, she moaned again strongly. Suddenly I felt drops of liquid filling my mouth and very pleasant sound of water surrounded the place where we been, sound as in a quiet lake or end of a shower during the last few drops fall on water that still draining , the echo of those drops themselves making their voices a few times. My mouth was full of fluid, the drops that fell me were ligthned with amazing back lite, yellowish,its like every drop came out from a film by Kieslowski. All this was a dream I had yesterday. As always, a dream, he arrives in the morning and leave you thirsty forever. More rain. She and I were in my dream. We were naked. Her body was smooth. We were naked. I didn't see her face. But I knew it was her. This is how goes with dreams, you just know. I awoke to the sound of rain nuking on my window . I woke up in Dublin. Cold. I get up and make myself some tea.

ידיה החזיקו את ראשי ואצבעותיה ליטפו את שערי ברכות, היא נאנחה ובאותה עת אמרה משפט שאת תוכנו אינני זוכר, אך אני זוכר את צמד המילים "מעט גשם" זה נאמר בקול הכי רך ומלטף ששמעתי, היא נאנחה שוב בעוצמה. פתאום הרגשתי טיפות של נוזל ממלאות את פי, צליל מאוד נעים של מים הקיף את המקום בו שהינו, כמו בתוך אגם שקט או סופה של מקלחת בזמן שהטיפות האחרונות נופלות על המים שעדיין לא התנקזו וההד של אותן הטיפות עצמן משמיע את קולן כמה פעמים. פי היה מלא בנוזל, הטיפות שמלאו אותי היו מוארות באור אחורי מדהים, צהבהב, כל טיפה וטיפה כמו יצא בתוך סרטו של קישלובסקי. כל זאת היה בחלום שחלמתי אתמול. כמו תמיד בחלום, הוא מגיע לפנות בוקר ומשאיר אותך צמא לנצח. עוד גשם. בחלומי היינו היא ואני. היינו עירומים. גופה היה חלק. היינו עירומים. לא ראיתי את פניה. אך אני יודע שזאת הייתה היא. ככה זה בחלומות, פשוט יודעים. התעוררתי לצליל הגשם המקיש על חלוני. התעוררתי בדבלין. קר. אני קם ומכין לעצמי תה.

Some Exhibitions

זהו סיפור על אושר

זהו סיפור על אושר ועל נערה שהזמינה אותי לחדרה באחד מהימים לפני כמה שנים. נערה שהשאירה אותי מאושר לרגעים בודדים בלבד. רגעים בהם לא הייתה משמעות לזמן ולא למקום. לא לחיים ולא למוות. אלה לאושר כמסה קריטית עיקרית בהוויה הרגעית החד פעמית. אושר כמושג חומק, כתופעה שמחוץ לטווח הנורמלי במרחב בו הוא יכול להיתקיים לרגעים בודדים בלבד. ולא ניתן להעברה, ואף בנסיון שלי פה ועכשיו, בשורות אלו ממש בטח אכשל כישלון חרוץ. הסיפור לא ארוך, הוא קצר ועינייני כמו האושר. רגע אחד הוא פה וברגע השני כבר איננו. יופיה לא ידעה גבולות. איך אוכל להגדיר מושג רוחני כמו האושר? כרגע פה במיטתי אינני יכול להיזכר בפניה, את גופה ראיתי רק פעם אחת, את קולה המבקש, הלוחש, הצמא. איפה היא עכשיו ברגעים אלו ממש? איפה אותה הילדה שגרמה לי לאושר לרגעים בודדים בחיי? למעשה, אנני חש כמיהה אליה אלה רק לאותם רגעים שהיו בודדים, כמוני. בעודי נוסע ברכבי הקטן בכביש החשוך בו פנסים בודדים בלבד האירו את דרכי , אהוד בנאי שר ברדיו הרוח ליטפה את פני ואני נהפכתי לאושר עצמו. לא הייתי מארק, כל איבר בגופי,נהפך לאושר. אושר טהור. התחשק לי לצעוק, לצרוח לחלל הריק הרי אף אחד לא היה על אותו כביש ריק בלילה ההוא וגם אם היה, היה מבין ללבי, באם גופי היה לשדה היו יכולים לשואב ממנו אושר עד אין כץ, הייתי מציף את העצוב, הבודד, המבקש גאולה באושר, בחבילות של הרגשה רגעית. לצערי לא יכולתי לשמור משהו שעבר, כנראה, הלאה למקום אחר. ואני לא ניסיתי לשמרו, כי אין זה צודק להשאיר דבר זה בתוכי יותר מכמה רגעים בודדים.

אהבה שלי, אלה שלי.

אהובתי,

אני שוכב כרגע במיטתי, מכורבל כמו תינוק ברחם אימו, מנסה לשאוף עוד קצת את הניחוח שלך מהכרית עליה ישנת, את פה ובאותה עת את לא, מוחשית וחלומית כאחד. אני יודע שהדלת הזאת שסוגרת את חדרי כמו דלת של צינוק בידוד לא תפתח וממנה את לא תכנסי לחדרי האפל, בו רק אור צהבהב דלוח ועצוב מאיר נייר זה שאני כותב עליו. אהבה שלי, אלה, אני אוהב אותך, אך כנראה שזה לא מספיק, זה אף פעם לא מספיק. כמו בלוז עצוב אני נע במסדרון, בחדר, במיטה שלי כשאני ישן באלכסון. אלה שלי, אתמול חלמתי אותך, בחלומי אני מעביר את ידי על חמוקייך, ידי הקרות משאירות שבילים קטנים של בליטות על עורך הלבן, החיוור, הבתולי, בחלומי אני רואה את ידי כידיים שלא הכרתי וצורתם הייתה חדשה לי. זה נורא העציב אותי כיוון שידעתי שידיי זר מלטפות אותך. אינני יודע מה מטרתי ולאן אני הולך, אני יוצא למסע. והמסע? הלא הוא מעיד על הימצאותו של מרחב? אותו חדרון קטן או שדות אין קץ? באיזה מרחב אני נע? לאיזה מרחב שלחתי אותך, אלה שלי. התעוררתי לתוך עלטה. עיני לא ראו דבר, שמיעתי היתחדדה לצליל חריקת הדלת בחדר בו אני שכבתי. אני, לבד.