איזה קפיטן הוא זה, איזה חייל של מלחמת הזמן

דפדפתי באלבום המשפחתי כמה וכמה פעמים, אבי ואמי בחתונתם בערך בגילי, אני ואחותי, סבי וסבתי בתמונות ישנות ומצהיבות בבגדים ישנים באופנתם אופנה שלא ידעתי שלא ראיתי לפני כן. שום דבר יוצא דופן – הבנאליות הצילומית של רוב המשפחות: חתונות, ימי הולדת, טיולים, בינהם תמונה של שלוש נשים יושבות על משהו שסביר להניח שהוא ספסל בחצר המשותפת, אישה מבוגרת יושבת באמצע הספסל היא המבוגרת מבין שלושת הנשים, משמאלה ומימינה יושבות שתי בנות קטנות בערך בנות שש או שבע שתי הנשים שיושבות בצידי הילדות הקטנות בקצוות שונים של הספסל נראות די צעירות בערך בשנות השלושים לחייהן, על ברכיהן שני ילדים בגילאים שונים ובאמצע ילד קטן עומד ממש מול אותה האישה מבוגרת הנראת כמנהיגת ה"שבט" המצומצם הזה. כשפתחתי את אלבום המשפחה לא הייתה תמונה שמשכה את תשומת ליבי כמו התמונה שתארתי עכשיו, אותה תמונה שמופיע פה, בתחילת העבודה. הוקסמתי מעצם המראה המסודר של המופיעים בה, שורה קדמית, שורה אחורית. התרחשות מסויימת בידיים ולא רק בזוג ידיים אחד,של דמות ספציפית, אלה יש התרחשות בהרבה זוגות ידיים, הדומיננטיות נכרת בידיים ובאחיזות השונות של כל דמות ודמות, זה יכל להיות משהו אחר אך זה מה ששבה אותי, ידיים. ברקע דלתות מעץ מתפורר כמו התמונה עצמה שהלכה והתפוררה עם הזמן, חלון מרושת בהרבה חלונות קטנים עם מסגרות מתכת לכל חלון וחלון קטן, מסגרות ממתכת של פעם, של אותה תקופה אותה לא ידעתי, לדברי רולאן בארט היסטוריה היא מה שהפרידה ביני לבין רבים מפרטי התצלום הזה, האין ההיסטוריה פשוט אותו זמן שטרם באנו לעולם? אני יכול ללמוד על אי קיומי מן הפרטים הרבים שנמצאים בתמונה קודם שאוכל לזכרם. בהתבוננות מקרוב יכולתי לזהות את סבתי המנוחה מצד אבי, שנפטרה לפני כשנה וכל שאר האנשים היו בשבילי אנשים שלא הכרתי, לא אישית ולא מסיפורים של אבי. אצבעותיה של סבתי משולבות, פניה מוסתרות ע"י ילד, הילד היושב על ברכיה, במבט נוסף ושיחה קצרה עם אבי הבנתי שהילד הוא אח של אבי, בחולצתו החגיגית, הוא תופס את שתי ידיו ספק כך רצה ספק הכרח של אותה תנוחה לא נוחה אליה נקלע בעל כורחו. פניו נראות כלא מרוצות, עיניו מסונוורות משמש הצהריים של אותו יום קיצי באזרבייג'אן. מימינה של סבתי יושבת ילדה,בשמלה כהה ויפה בעלת צווארון עם פסים כמו מלח בצבא האדום, היא דחוסה בין שתי נשים. הילדה היא דודתי, אחותו של אבי, שוב בעזרת אבי הייתי מסוגל לזהות או לפחות כך חשבתי שאני מזהה אותה, כלומר שגם לאחר שהוא אמר לי עדיין לא מצאתי דמיון רב בין הילדה שבתמונה לבין האישה שאני מכיר עכשיו. אנחנו פועלים כך מכיוון שאנחנו רגילים לראות את העולם הזה בסכמות מסויימות, בתבניות. בלי תבניות אלו אנחנו לא מסוגלים להבין את המתרחש. בספרו של אוליבר סאקס "האיש שחשב שאישתו היא כובע", בתאור המקרה הראשון מתואר אדם שלא ידע להבדיל בין אישתו לכובע, למרות שמקרים אלו הם נדירים ביותר הם אמיתיים וגם אצלי, אחזה אותי התדהמה כשראיתי משהו מוכר לבוש בבגדים שונים מהרגיל או מופיע בגיל שאיני יכול לתאר, הגיל בו תבנית הרציונל שלי לא מסוגלת לקבל אותו, אני יודע שדודי היה פעם ילד אך איני יכול לתאר זאת גם אם אראה זאת בתמונה. אנו רואים כיצד עומדים הדברים זה ביחס לזה וביחס אלינו. הראיה הזאת בדיוק, ראייה של יחסים היא שהייתה חסרה לי. האם נבע הדבר מהיעדר אינפורמציה חזותית? זה הזכיר לי את "החזרה אל הזרע" של אלחו קרפנטייר. בספר "מלחמת הזמן" מתאר קרפנטייר את המרכיז הגוסס שקם פתאום לחיות בזמן הפוך, מן הזקנה לבגרות ומשם אל הילדות עד השיבה אל רחם האם. כך ראיתי אותם, את דודי ואת דודתי בזמן הפוך, פתאום, בתור ילדים פעולה שהייתה קשה לי מאוד. זאת גם הפעם הראשונה שאני רואה כך את סבתי המנוחה, נתונה בהיסטוריה של אותם ילדים קטנים שאיני יכול לתפוס אותם כך, כילדים, אותם פנים צעירות שאין ביכולתי לשחזר כיוון שלא הכרתי את סבתי באותו גיל וגם לא ראיתי תמונות שלה בגיל זה שהיא נמצאת בו. אביזרים שעברו מהעולם מן העולם כמו אותן השמלות או אפילו אותו החלון הגדול אשר מרושת בחלונות קטים רבים חלונות כגון אלו לא היו מוכרים לי, עד עכשיו. אנשים שחלפו מהעולם, מושכת את תשומת ליבי במיוחד אותה אישה, שלה קראתי קודם לכן, מנהיגת השבט. מי הייתה אותה אישה שישבה באמצע המחזיקה בסמכותיות רבה בראשו של הילד הצעיר שעומד לפניה? מן הוראה שקטה של חובת ההצתלמות, חובת ה"פוזה", שלא כמו אצל המבוגרים היא אינה קיימת, לדעתי, אצל ילדים (פרוט בהמשך). קיים היגיון בסדר הישיבה שלהם, כלומר, היא באמצע, ההיגיון שלי אומר שהיא הכי מבוגרת ולה הכבוד לשבת באמצע, החברה השבטית הקווקאזית באותם ימים ועד עצם היום הזה מקדשת את כבוד המבוגר, אני מניח שהימצאותה במרכז מדגישה בדיוק את אותה הכוונה. האישה הייתה אמו של סבי. הפוזה אצל הילדים. כל נסיונותי להיזכר באקט הצילום בהיותי ילד עלו על שרטון, אנני יכול להיזכר בשום פעולה הדומה לפעולת הצילום שנקט אבי, זה לא שאין תמונות, ההפך הוא הנכון אבי היה צלם נלהב מאוד, אני זוכר את הארועים מתמונות עצמן ולא ממש את חוויית ההצתלמות. כלומר לא היה לי באותו זמן את המושג הקלוש ביותר שעוד כ20 שנה אני ארצה או אוכל לראות תמונות אלו, לכן פוזות ומשחק למצלמה לא היו בלקסיקון שלי.לאותם הילדים אשר מתוארים בתמונה עצמה אין כל הבנה לגבי התמונה אין לפעולת הצילום כל תפקיד עתידי, כלומר הם לא עושים "פוזות" כי אינם מודעים שלתמונה יש עתיד. על פניהם של אותם הילדים מהתמונה לא נכרת הפוזה, פניהם מעוותות מהשמש הקשה, מבטם טבעי וחסר כל התכווננות. הם חיים כמו רב הילדים, בהווה הנצחי. (מארק סטראנד). מעניינת מאוד תסרוקתה של האישה היושבת משמאל, תסרוקתה נתונה באותה היסטוריה שעליה דיברתי קודם, אותה לא הכרתי. לפי רולאן בארת, הדבר הקובע את טיב התצלום הוא התנוחה, משך זמן הפיזי של התנוחה אינו חשוב כלל, גם כאן בתמונה שאני מציג בעבודתי, משך זמן אינו חשוב כלל, אלה התנוחה, תנוחת הידיים. כמובן מכל הידיים הזוג הכי מעניין אותי אלו ידיו של הילד הקטן היושב מצד שמאל, למה בעצם הוא סוגר את אוזניו? מה פרוש המבט המבועת על פניו? ממה הוא מפחד? אין באפשרותי לדעת אלה רק לשאר שהתצלום כל כולו רצוף אותה אקראיות שהו מעטפתה השקופה ונטולת המשקל. זה קרה. זה קרה כך. חסרה לי מאוד נכחותו של אבי, בהסתכלו על התמונה שבחרתי, בחר לשאול את השאלה: "איפה הייתי?" וגם אותי זה עיניין, לראות את אבי נתון באותה שמש קייצית, מעוות את פניו כפי שלא ראיתיו לעולם, איך היה מסדר את ידיו ואיפה היה יושב? בהתבוננות על התמונה אני שוב רואה את סבתי עם דודי ודודתי לצידה, הם יודעים שאהבו זה את זה, האהבה כאוצר היא העומדת להעלם לנצח, סבתי כבר לא בין החיים שכן לאחר מות דודי או דודתי לא יוותר איש שיוכל להעיד על כך. דבר לא ישאר אלה, תמונה עצמה. רולאן בארת קורא לזה: המוות השטוח. אותה מחשבה זאת באמת אחת המחשבות העצובות והבלתי נסבלות של אותה התמונה.

השקט שלפני

ההפוגה בה כל העולם עוצר מסביבו, פנייך מכילים את כל היופי שבעולם. שפתייך כפרי ארגמני בשל, חצי פתוחות כאילו מביעות כאב. חיוך של גוויה. כאן החיים והמוות לוחצים ידיים.

אדוארד מונק.