לפנות בוקר בדבלין

ידיה החזיקו את ראשי ואצבעותיה ליטפו את שערי ברכות, היא נאנחה ובאותה עת אמרה משפט שאת תוכנו אינני זוכר, אך אני זוכר את צמד המילים "מעט גשם" זה נאמר בקול הכי רך ומלטף ששמעתי, היא נאנחה שוב בעוצמה. פתאום הרגשתי טיפות של נוזל ממלאות את פי, צליל מאוד נעים של מים הקיף את המקום בו שהינו, כמו בתוך אגם שקט או סופה של מקלחת בזמן שהטיפות האחרונות נופלות על המים שעדיין לא התנקזו וההד של אותן הטיפות עצמן משמיע את קולן כמה פעמים. פי היה מלא בנוזל, הטיפות שמלאו אותי היו מוארות באור אחורי מדהים, צהבהב, כל טיפה וטיפה כמו יצא בתוך סרטו של קישלובסקי. כל זאת היה בחלום שחלמתי אתמול. כמו תמיד בחלום, הוא מגיע לפנות בוקר ומשאיר אותך צמא לנצח. עוד גשם. בחלומי היינו היא ואני. היינו עירומים. גופה היה חלק. היינו עירומים. לא ראיתי את פניה. אך אני יודע שזאת הייתה היא. ככה זה בחלומות, פשוט יודעים. התעוררתי לצליל הגשם המקיש על חלוני. התעוררתי בדבלין. קר. אני קם ומכין לעצמי תה.

Some Exhibitions

זהו סיפור על אושר

זהו סיפור על אושר ועל נערה שהזמינה אותי לחדרה באחד מהימים לפני כמה שנים. נערה שהשאירה אותי מאושר לרגעים בודדים בלבד. רגעים בהם לא הייתה משמעות לזמן ולא למקום. לא לחיים ולא למוות. אלה לאושר כמסה קריטית עיקרית בהוויה הרגעית החד פעמית. אושר כמושג חומק, כתופעה שמחוץ לטווח הנורמלי במרחב בו הוא יכול להיתקיים לרגעים בודדים בלבד. ולא ניתן להעברה, ואף בנסיון שלי פה ועכשיו, בשורות אלו ממש בטח אכשל כישלון חרוץ. הסיפור לא ארוך, הוא קצר ועינייני כמו האושר. רגע אחד הוא פה וברגע השני כבר איננו. יופיה לא ידעה גבולות. איך אוכל להגדיר מושג רוחני כמו האושר? כרגע פה במיטתי אינני יכול להיזכר בפניה, את גופה ראיתי רק פעם אחת, את קולה המבקש, הלוחש, הצמא. איפה היא עכשיו ברגעים אלו ממש? איפה אותה הילדה שגרמה לי לאושר לרגעים בודדים בחיי? למעשה, אנני חש כמיהה אליה אלה רק לאותם רגעים שהיו בודדים, כמוני. בעודי נוסע ברכבי הקטן בכביש החשוך בו פנסים בודדים בלבד האירו את דרכי , אהוד בנאי שר ברדיו הרוח ליטפה את פני ואני נהפכתי לאושר עצמו. לא הייתי מארק, כל איבר בגופי,נהפך לאושר. אושר טהור. התחשק לי לצעוק, לצרוח לחלל הריק הרי אף אחד לא היה על אותו כביש ריק בלילה ההוא וגם אם היה, היה מבין ללבי, באם גופי היה לשדה היו יכולים לשואב ממנו אושר עד אין כץ, הייתי מציף את העצוב, הבודד, המבקש גאולה באושר, בחבילות של הרגשה רגעית. לצערי לא יכולתי לשמור משהו שעבר, כנראה, הלאה למקום אחר. ואני לא ניסיתי לשמרו, כי אין זה צודק להשאיר דבר זה בתוכי יותר מכמה רגעים בודדים.

אהבה שלי, אלה שלי.

אהובתי,

אני שוכב כרגע במיטתי, מכורבל כמו תינוק ברחם אימו, מנסה לשאוף עוד קצת את הניחוח שלך מהכרית עליה ישנת, את פה ובאותה עת את לא, מוחשית וחלומית כאחד. אני יודע שהדלת הזאת שסוגרת את חדרי כמו דלת של צינוק בידוד לא תפתח וממנה את לא תכנסי לחדרי האפל, בו רק אור צהבהב דלוח ועצוב מאיר נייר זה שאני כותב עליו. אהבה שלי, אלה, אני אוהב אותך, אך כנראה שזה לא מספיק, זה אף פעם לא מספיק. כמו בלוז עצוב אני נע במסדרון, בחדר, במיטה שלי כשאני ישן באלכסון. אלה שלי, אתמול חלמתי אותך, בחלומי אני מעביר את ידי על חמוקייך, ידי הקרות משאירות שבילים קטנים של בליטות על עורך הלבן, החיוור, הבתולי, בחלומי אני רואה את ידי כידיים שלא הכרתי וצורתם הייתה חדשה לי. זה נורא העציב אותי כיוון שידעתי שידיי זר מלטפות אותך. אינני יודע מה מטרתי ולאן אני הולך, אני יוצא למסע. והמסע? הלא הוא מעיד על הימצאותו של מרחב? אותו חדרון קטן או שדות אין קץ? באיזה מרחב אני נע? לאיזה מרחב שלחתי אותך, אלה שלי. התעוררתי לתוך עלטה. עיני לא ראו דבר, שמיעתי היתחדדה לצליל חריקת הדלת בחדר בו אני שכבתי. אני, לבד.

בדרך לשם וסיפור מאחד הבקרים באנגולה

בדרך לשם.

היה לי מוזר לא לעבוד היום. משהו מזמן הפנוי הזה עושה לי לא נוח, לא נעים. נפרדתי מהורי. תמיד אני מרגיש שאין לי מספיק זמן להיפרד מהם ושכנראה לא אמרתי להם מספיק או לא את מה שהיה צריך להגיד. מחר בשעות אלו כבר אהיה באויר, בין עננים לבנים, רכים כמו סדינים חדשים. בדרכי לתל אביב בזמן שאני מביט מבעד לחלון ראיתי נוף עם ים סוער כנפרד ממני וכבר מחכה לשובי אליו. מול אותו חלון עם נוף עברה רכבת לכיוון השני, וגנחה את צפירתה לתוך הריק, הגניחה נעלמה כלא הייתה לחלל האין סופי הקר. פעם כששמע אבי את צפירה של רכבת זו ציין שהצליל תמיד העביר בו פחד בלתי מוסבר והזכיר לו את גיוסו לצבע האדום. לכמה רגעים נחסם חלון הרכבת והחלון הלך וכהה ונהיה מאין מראה. במראה זו השתקפו פני לרגעים בודדים ראיתי את עצמי עצוב ומצפה. למה ציפיתי באותה ההשתקפות? אולי לנערה שתעבור במעבר ותתישב לידי אולי להגיע לתל אביב ולראות את חיוכה המנחם של טליה ואולי פשוט ציפיתי שההשתקפות תעלם. הרכבת עברה והמשיכה בדהירה לחיפה.
בין משענות המושבים ראיתי זוג נפרד הוא רכן לעברה ונשקה לשפתיה. ככה לפחות דימיינתי אותם, כיוון שלא ראיתי את פניהם. אני רואה רק את ידה מלטפת את עורפו ברכות. שערות ראשו נכנסות ויוצאות בין אצבעותיה. זה ריגש אותי. זה הזכיר לי את מורן. הגעתי לטליה היא חיבקה אותי ואמרה שמתרגשת.

אנגולה, (באחד הבקרים)

ערפל כבד כיסה את היערות שבדרך, הנופים נראים חלומיים כלקוחים מתוך אגדה אפריקנית מסתורית. חמש בבוקר. אנחנו מופתעים לראות את הנהג שלנו מגיע בזמן, הזמן כאן לא נע ולא נד, זמן אפריקה. אחרי נסיעה של כשעה השמש מתחילה לעלות, עצלנית, היא הולכת ומתחזקת בצידי כביש אין סופי הנשאב לתוך המרחבים של אנגולה. בצידו של אותו כביש ראיתי מעט אנשים, לרוב נשים, משקימות לקום, נעות ליעד בלתי ידוע לי. בין אותן נשים מבטי התעכב על אישה כבת 50 על ראשה סיר עם פירות צבעוניים, בידיה היא סוחבת שקיות, על גבה תינוק שעדיין לא הקיץ משנתו. על פניה ניתן היה להבחין שסחבה את עברה של אנגולה. פניה לבשו עצבות ולרגע ראיתי 45 שנות מלחמה וחורבן, רעב ומוות, אכזבה ודמעות. היא המשיכה ללכת ואנחנו המשכנו בדרכינו. בינתיים עלתה השמש כמעט לזניט האוויר נהיה חם ולח ועמד מלכת, בצידי הדרך, שכבר מלאו באנשים הבחנתי בילד כבן 8 עיניו גדולות וצעדיו מהירים. חלוק לבן שעל גופו העיד שרק חזר מבית הספר. בידו האחת סחב ספרים ובידו השנייה סחב כיסא פלסטיק קטן כדי שיוכל לשבת עליו בכיתה. במבטו הוא חייך אלי ואני אליו, ככה, ללא מילים, הסכמנו על משהו שהוא מעבר למילים, לזמן ולמקום. הרגשתי שליבו, בניגוד לאישה הקודמת, קל ונינוח וסוחב שמחה וילדות, תום ואמונה בטוב, בנכון, בעולם. כך המשכנו לנסוע וכל אחד בחייו, סוחב משהו שונה. כמו המדינה עצמה בימים אלו ממש, שני עולמות משלבים ידיים וצועדים יחד בשמש הנצחית של אנגולה, המתחדשת הנבנת המתפתחת, אנגולה שלא שוכחת את עברה המדמם, המוכה גורל והעצוב. גם אני סחבתי והבאתי בדרכי שלי, מעט זיכרונות. זיכרונות מאפריקה.

http://www.mark-y.com/newgallery/#/content/Projects/African%20Stories/1.jpg/

יום קיץ לכלב, חורף אין סופי

ביום חורף קיצי,טליה יצאה לסידוריה וגם אני יצאתי החוצה. ביקשתי שלא להישאר בחדר הקר שברחוב בית השואבה. ברחובות תל אביב היה המון אשר ביקש לספק את הצורך שלו לראות ולהיראות. גם אני יצאתי למסע משלי, פוסע בין אנשים המסתערים כמו ארבה זה אחר זה על דוכנים בנחלת בנימין, ראיתי אנשים מתגודדים בחצי סהר. סקרנותי גברה עלי, ניגשתי וראיתי ליצן כבן 40. משהו בי אמר לי להמשיך ללכת, אנני יכול להסביר מה גרם לי לעזוב את אותו המקום. המשכתי ללכת נכסתי לחנות של ספרים ישנים. ביציאתי ראיתי ספסל מיותם והחלטתי לשבת ולהתחמם בשמש החורפית עד כמה שאפשר, לא זוכר כמה זמן ישבתי במקומי, לכל היותר שעה, עיניי הירוקות, חצי פתוחות מסונוורות מהשמש חסרת החום, מין מראה גדולה של תל אביב. כל אותו הזמן חלפו מולי גדודים של אנשים, נשים יפות, משקפיים גדולים, ללא זהות. מימיני היה דוכן, ואליו קשורים כלבים רבים מקשקשים בזנבם. נוכחתי לדעת שהיה זה דוכן של "צער בעלי חיים" אשר ביקש שיאמצו את אותם הכלבים. שמעתי חלק מהשיחות של אותם עוברי אורח שעברו, חלקם התפעלו מהכלבים החמודים חלקם ביקשו ללטפם ורצו לאמצם, למעשה כשחשבתי על זה רק דבר אחד הבדיל ביני לבין הכלבים, גאולה. לא הייתי שונה מהם, עומדים להם שם, קשורים ברצועה לדוכן, גם האדם - הוא קשור ברצועה עבה ליסורי ליבו, לבדידותו הנצחית, הקיומית, שלא נגמרת, מבקש גם כן קצת אהבה, אימוץ. בניגוד לכלבים, לו, אין גאולה. יום קיץ לכלב, חורף אין סופי.

התוודעות באחד הימי כיפור בחיי

התוודעתי אליו במקרה, ביום כיפור האחרון, בשונה מימי כיפור האחרים היה קריר ורוח סתיו נשבה באותו יום, יצא לי לדבר איתה, חייכנית כתמיד היא בישרה לי בשורות טובות שהעציבו אותי, הרגשתי שאני לא יכול לשבת יותר, עיניי התמלאו דמעות שלא העזתי לשחרר בבית הורי. יצאתי לדרך, כציפור הנעה לארץ חמה, מבקשת להתחמם בקרני ההבנה והחמלה. נסעתי להידד, בביתה ביקשתי קצת נחמה ביקשתי לבכות את ליבי עד שלא אוכל לבכות עוד. ידעתי שיום כיפור זה, מיוחד הוא, שבשונה מימי כיפור אחרים, היום אתייסר באמת ולא בגלל רעב או צמא, אתייסר במכאובי ליבי השסוע, המבקש הבנה, מבקש שהעולם יעצור ולו רק לרגע ויתייסר יחד איתו, הידד פתחה את דלת הכניסה וחיבקה אותי, עיניי הוצפו בדמעות, איך אלו נגמרו מהר ואיכשהו הרגשתי מוגן, נרדמתי וכעבור זמן מה התעוררתי לרעש וויכוח קולני שבא מכיוון הרחוב, אין איש נוסע, אין תנועה. יום כיפור בחוץ. ספר היה מונח על שולחן בסלון, בחדר שרר שקט, אור חלש האיר את הקיר מולי,נשבה רוח קרירה שעטפה אותי. העצב עדיין היה ממשי וכך גם אני. לקחתי את הספר שעל השולחן והתחלתי לקרוא. יום כיפור בחוץ.