Mark Yashaev's Blog

הנצח

2010-11-11T14:03:00.000-08:00

הנצח הוא ענן קטן שנמשך לעוד אחד ואחריו חרוזים עננים קטנים שדומים לכבשים קטנות, עיניים מביטות , דמועות זולגות, שידיים חיוורות, , דלתות לבנות, עצים כרותים, זונות בוכות, מידות טובות, פנים זרות. ורק אני. זהו. רק אני.

דבלין, לפני שנרדמתי

2010-01-28T22:06:00.000-08:00

קר לי מאוד בחדר הזה ואף אחרי כשבועיים הוא זר לי. הוא זר בדיוק כמו שהנשים כאן זרות ורחוקות לי. כשאני חושב על זה גם בארץ הנשים היו זרות ורחוקות באותה מידה בדיוק. אני רוצה לשכב עם כולן, עם כל הנשים שעוברות לידי עכשיו. אני רוצה לגמור ולשכוח שרציתי, התגעגעתי , כאבתי והתייסרתי. אני רוצה לשכוח את קיומי האומלל, הבודד, המתייסר כל הלילה, המתייסר כל בוקר, המתייסר כל יום , כל שעה, כל דקה. אני רוצה לחבק ולהיות מחובק על ידי עצם הבריאה של היקום, האהבה, על ידך, הו...תחבק אותי על ידי הגשם שנופל עלי בעיר זרה, החום המזוייף באותה העיר עצמה האוקיינוס שראיתי אתמול, על ידי האישה שבדמותך, על ידי האכזבה בדמות נערה עם הרגליים הארוכות, בדמות הבכי המר שבכיתי. תחבק אותי על ידי המוות. תקבור אותי עם השקיע ועם הזריחה אהיה לחלק ממך, לאין סוף, לאופק רחוק שהתמזג עם הים, לערפל, לחלום. ואז רק לשכב, לנוח, למות.

אחד הימים בדבלין - One of the days in Dublin

2009-11-23T18:02:00.000-08:00

The Sun is losing its gripon the city at around 4 pm , it's gray and rainy, in the bus on my way back to "habad" house in which have a small room with a sink and a mirror my body curls up in my new black coat that I purchased with Heidad, the windows covered with steam and I try to imagine the scape of the city outside the bus. Vague figures moving like in a dream. Dream that right over and leaves you thirsty forever until the next vague figure. I sink into sleep. Right now I'm lying in my bed. I had a hard day. I am writting to you.

השמש, מאבדת את אחיזתה בעיר בסביבות השעה 4 סגריר ויורד גשם, באוטובוס בדרכי חזרה לבית חב"ד בו יש לי חדר קטן עם מראה וכיור גופי מתכרבל בתוך המעיל השחור החדש שרכשתי עם הידד, החלונות מכוסים אדים ואני מנסה לדמיין את מראה העיר שמחוצה לו. דמויות נעות בעירפול כמו בחלום שתכף נגמר ומשאיר אותך צמא לנצח עד הדמות המעורפלת הבאה. אני שוקע בתוך שינה. כרגע אני שוכב במיטתי. עבר עלי יום קשה. אני כותב לך.

לפנות בוקר בדבלין - Before the morning came, in Dublin

2009-11-05T09:53:00.000-08:00

Her hands held my head and her fingers caressed my hair softly, she moaned and at the same time she said a sentence whose contents I do not remember, but I remember the words "little rain" it was said in a soft and caressing voice as I ever heard, she moaned again strongly. Suddenly I felt drops of liquid filling my mouth and very pleasant sound of water surrounded the place where we been, sound as in a quiet lake or end of a shower during the last few drops fall on water that still draining , the echo of those drops themselves making their voices a few times. My mouth was full of fluid, the drops that fell me were ligthned with amazing back lite, yellowish,its like every drop came out from a film by Kieslowski. All this was a dream I had yesterday. As always, a dream, he arrives in the morning and leave you thirsty forever. More rain. She and I were in my dream. We were naked. Her body was smooth. We were naked. I didn't see her face. But I knew it was her. This is how goes with dreams, you just know. I awoke to the sound of rain nuking on my window . I woke up in Dublin. Cold. I get up and make myself some tea.

ידיה החזיקו את ראשי ואצבעותיה ליטפו את שערי ברכות, היא נאנחה ובאותה עת אמרה משפט שאת תוכנו אינני זוכר, אך אני זוכר את צמד המילים "מעט גשם" זה נאמר בקול הכי רך ומלטף ששמעתי, היא נאנחה שוב בעוצמה. פתאום הרגשתי טיפות של נוזל ממלאות את פי, צליל מאוד נעים של מים הקיף את המקום בו שהינו, כמו בתוך אגם שקט או סופה של מקלחת בזמן שהטיפות האחרונות נופלות על המים שעדיין לא התנקזו וההד של אותן הטיפות עצמן משמיע את קולן כמה פעמים. פי היה מלא בנוזל, הטיפות שמלאו אותי היו מוארות באור אחורי מדהים, צהבהב, כל טיפה וטיפה כמו יצא בתוך סרטו של קישלובסקי. כל זאת היה בחלום שחלמתי אתמול. כמו תמיד בחלום, הוא מגיע לפנות בוקר ומשאיר אותך צמא לנצח. עוד גשם. בחלומי היינו היא ואני. היינו עירומים. גופה היה חלק. היינו עירומים. לא ראיתי את פניה. אך אני יודע שזאת הייתה היא. ככה זה בחלומות, פשוט יודעים. התעוררתי לצליל הגשם המקיש על חלוני. התעוררתי בדבלין. קר. אני קם ומכין לעצמי תה.

Some Exhibitions

2009-10-23T13:00:00.000-07:00

זהו סיפור על אושר

2009-08-23T09:01:00.000-07:00

זהו סיפור על אושר ועל נערה שהזמינה אותי לחדרה באחד מהימים לפני כמה שנים. נערה שהשאירה אותי מאושר לרגעים בודדים בלבד. רגעים בהם לא הייתה משמעות לזמן ולא למקום. לא לחיים ולא למוות. אלה לאושר כמסה קריטית עיקרית בהוויה הרגעית החד פעמית. אושר כמושג חומק, כתופעה שמחוץ לטווח הנורמלי במרחב בו הוא יכול להיתקיים לרגעים בודדים בלבד. ולא ניתן להעברה, ואף בנסיון שלי פה ועכשיו, בשורות אלו ממש בטח אכשל כישלון חרוץ. הסיפור לא ארוך, הוא קצר ועינייני כמו האושר. רגע אחד הוא פה וברגע השני כבר איננו. יופיה לא ידעה גבולות. איך אוכל להגדיר מושג רוחני כמו האושר? כרגע פה במיטתי אינני יכול להיזכר בפניה, את גופה ראיתי רק פעם אחת, את קולה המבקש, הלוחש, הצמא. איפה היא עכשיו ברגעים אלו ממש? איפה אותה הילדה שגרמה לי לאושר לרגעים בודדים בחיי? למעשה, אנני חש כמיהה אליה אלה רק לאותם רגעים שהיו בודדים, כמוני. בעודי נוסע ברכבי הקטן בכביש החשוך בו פנסים בודדים בלבד האירו את דרכי , אהוד בנאי שר ברדיו הרוח ליטפה את פני ואני נהפכתי לאושר עצמו. לא הייתי מארק, כל איבר בגופי,נהפך לאושר. אושר טהור. התחשק לי לצעוק, לצרוח לחלל הריק הרי אף אחד לא היה על אותו כביש ריק בלילה ההוא וגם אם היה, היה מבין ללבי, באם גופי היה לשדה היו יכולים לשואב ממנו אושר עד אין כץ, הייתי מציף את העצוב, הבודד, המבקש גאולה באושר, בחבילות של הרגשה רגעית. לצערי לא יכולתי לשמור משהו שעבר, כנראה, הלאה למקום אחר. ואני לא ניסיתי לשמרו, כי אין זה צודק להשאיר דבר זה בתוכי יותר מכמה רגעים בודדים.

אהבה שלי, אלה שלי.

2009-08-12T11:29:00.000-07:00

אהובתי,

אני שוכב כרגע במיטתי, מכורבל כמו תינוק ברחם אימו, מנסה לשאוף עוד קצת את הניחוח שלך מהכרית עליה ישנת, את פה ובאותה עת את לא, מוחשית וחלומית כאחד. אני יודע שהדלת הזאת שסוגרת את חדרי כמו דלת של צינוק בידוד לא תפתח וממנה את לא תכנסי לחדרי האפל, בו רק אור צהבהב דלוח ועצוב מאיר נייר זה שאני כותב עליו. אהבה שלי, אלה, אני אוהב אותך, אך כנראה שזה לא מספיק, זה אף פעם לא מספיק. כמו בלוז עצוב אני נע במסדרון, בחדר, במיטה שלי כשאני ישן באלכסון. אלה שלי, אתמול חלמתי אותך, בחלומי אני מעביר את ידי על חמוקייך, ידי הקרות משאירות שבילים קטנים של בליטות על עורך הלבן, החיוור, הבתולי, בחלומי אני רואה את ידי כידיים שלא הכרתי וצורתם הייתה חדשה לי. זה נורא העציב אותי כיוון שידעתי שידיי זר מלטפות אותך. אינני יודע מה מטרתי ולאן אני הולך, אני יוצא למסע. והמסע? הלא הוא מעיד על הימצאותו של מרחב? אותו חדרון קטן או שדות אין קץ? באיזה מרחב אני נע? לאיזה מרחב שלחתי אותך, אלה שלי. התעוררתי לתוך עלטה. עיני לא ראו דבר, שמיעתי היתחדדה לצליל חריקת הדלת בחדר בו אני שכבתי. אני, לבד.

בדרך לשם וסיפור מאחד הבקרים באנגולה

2009-08-11T08:55:00.000-07:00

בדרך לשם.

היה לי מוזר לא לעבוד היום. משהו מזמן הפנוי הזה עושה לי לא נוח, לא נעים. נפרדתי מהורי. תמיד אני מרגיש שאין לי מספיק זמן להיפרד מהם ושכנראה לא אמרתי להם מספיק או לא את מה שהיה צריך להגיד. מחר בשעות אלו כבר אהיה באויר, בין עננים לבנים, רכים כמו סדינים חדשים. בדרכי לתל אביב בזמן שאני מביט מבעד לחלון ראיתי נוף עם ים סוער כנפרד ממני וכבר מחכה לשובי אליו. מול אותו חלון עם נוף עברה רכבת לכיוון השני, וגנחה את צפירתה לתוך הריק, הגניחה נעלמה כלא הייתה לחלל האין סופי הקר. פעם כששמע אבי את צפירה של רכבת זו ציין שהצליל תמיד העביר בו פחד בלתי מוסבר והזכיר לו את גיוסו לצבע האדום. לכמה רגעים נחסם חלון הרכבת והחלון הלך וכהה ונהיה מאין מראה. במראה זו השתקפו פני לרגעים בודדים ראיתי את עצמי עצוב ומצפה. למה ציפיתי באותה ההשתקפות? אולי לנערה שתעבור במעבר ותתישב לידי אולי להגיע לתל אביב ולראות את חיוכה המנחם של טליה ואולי פשוט ציפיתי שההשתקפות תעלם. הרכבת עברה והמשיכה בדהירה לחיפה.
בין משענות המושבים ראיתי זוג נפרד הוא רכן לעברה ונשקה לשפתיה. ככה לפחות דימיינתי אותם, כיוון שלא ראיתי את פניהם. אני רואה רק את ידה מלטפת את עורפו ברכות. שערות ראשו נכנסות ויוצאות בין אצבעותיה. זה ריגש אותי. זה הזכיר לי את מורן. הגעתי לטליה היא חיבקה אותי ואמרה שמתרגשת.

אנגולה, (באחד הבקרים)

ערפל כבד כיסה את היערות שבדרך, הנופים נראים חלומיים כלקוחים מתוך אגדה אפריקנית מסתורית. חמש בבוקר. אנחנו מופתעים לראות את הנהג שלנו מגיע בזמן, הזמן כאן לא נע ולא נד, זמן אפריקה. אחרי נסיעה של כשעה השמש מתחילה לעלות, עצלנית, היא הולכת ומתחזקת בצידי כביש אין סופי הנשאב לתוך המרחבים של אנגולה. בצידו של אותו כביש ראיתי מעט אנשים, לרוב נשים, משקימות לקום, נעות ליעד בלתי ידוע לי. בין אותן נשים מבטי התעכב על אישה כבת 50 על ראשה סיר עם פירות צבעוניים, בידיה היא סוחבת שקיות, על גבה תינוק שעדיין לא הקיץ משנתו. על פניה ניתן היה להבחין שסחבה את עברה של אנגולה. פניה לבשו עצבות ולרגע ראיתי 45 שנות מלחמה וחורבן, רעב ומוות, אכזבה ודמעות. היא המשיכה ללכת ואנחנו המשכנו בדרכינו. בינתיים עלתה השמש כמעט לזניט האוויר נהיה חם ולח ועמד מלכת, בצידי הדרך, שכבר מלאו באנשים הבחנתי בילד כבן 8 עיניו גדולות וצעדיו מהירים. חלוק לבן שעל גופו העיד שרק חזר מבית הספר. בידו האחת סחב ספרים ובידו השנייה סחב כיסא פלסטיק קטן כדי שיוכל לשבת עליו בכיתה. במבטו הוא חייך אלי ואני אליו, ככה, ללא מילים, הסכמנו על משהו שהוא מעבר למילים, לזמן ולמקום. הרגשתי שליבו, בניגוד לאישה הקודמת, קל ונינוח וסוחב שמחה וילדות, תום ואמונה בטוב, בנכון, בעולם. כך המשכנו לנסוע וכל אחד בחייו, סוחב משהו שונה. כמו המדינה עצמה בימים אלו ממש, שני עולמות משלבים ידיים וצועדים יחד בשמש הנצחית של אנגולה, המתחדשת הנבנת המתפתחת, אנגולה שלא שוכחת את עברה המדמם, המוכה גורל והעצוב. גם אני סחבתי והבאתי בדרכי שלי, מעט זיכרונות. זיכרונות מאפריקה.

http://www.mark-y.com/newgallery/#/content/Projects/African%20Stories/1.jpg/

יום קיץ לכלב, חורף אין סופי

2009-08-05T08:56:00.000-07:00

ביום חורף קיצי,טליה יצאה לסידוריה וגם אני יצאתי החוצה. ביקשתי שלא להישאר בחדר הקר שברחוב בית השואבה. ברחובות תל אביב היה המון אשר ביקש לספק את הצורך שלו לראות ולהיראות. גם אני יצאתי למסע משלי, פוסע בין אנשים המסתערים כמו ארבה זה אחר זה על דוכנים בנחלת בנימין, ראיתי אנשים מתגודדים בחצי סהר. סקרנותי גברה עלי, ניגשתי וראיתי ליצן כבן 40. משהו בי אמר לי להמשיך ללכת, אנני יכול להסביר מה גרם לי לעזוב את אותו המקום. המשכתי ללכת נכסתי לחנות של ספרים ישנים. ביציאתי ראיתי ספסל מיותם והחלטתי לשבת ולהתחמם בשמש החורפית עד כמה שאפשר, לא זוכר כמה זמן ישבתי במקומי, לכל היותר שעה, עיניי הירוקות, חצי פתוחות מסונוורות מהשמש חסרת החום, מין מראה גדולה של תל אביב. כל אותו הזמן חלפו מולי גדודים של אנשים, נשים יפות, משקפיים גדולים, ללא זהות. מימיני היה דוכן, ואליו קשורים כלבים רבים מקשקשים בזנבם. נוכחתי לדעת שהיה זה דוכן של "צער בעלי חיים" אשר ביקש שיאמצו את אותם הכלבים. שמעתי חלק מהשיחות של אותם עוברי אורח שעברו, חלקם התפעלו מהכלבים החמודים חלקם ביקשו ללטפם ורצו לאמצם, למעשה כשחשבתי על זה רק דבר אחד הבדיל ביני לבין הכלבים, גאולה. לא הייתי שונה מהם, עומדים להם שם, קשורים ברצועה לדוכן, גם האדם - הוא קשור ברצועה עבה ליסורי ליבו, לבדידותו הנצחית, הקיומית, שלא נגמרת, מבקש גם כן קצת אהבה, אימוץ. בניגוד לכלבים, לו, אין גאולה. יום קיץ לכלב, חורף אין סופי.

התוודעות באחד הימי כיפור בחיי

2009-07-31T08:18:00.000-07:00

התוודעתי אליו במקרה, ביום כיפור האחרון, בשונה מימי כיפור האחרים היה קריר ורוח סתיו נשבה באותו יום, יצא לי לדבר איתה, חייכנית כתמיד היא בישרה לי בשורות טובות שהעציבו אותי, הרגשתי שאני לא יכול לשבת יותר, עיניי התמלאו דמעות שלא העזתי לשחרר בבית הורי. יצאתי לדרך, כציפור הנעה לארץ חמה, מבקשת להתחמם בקרני ההבנה והחמלה. נסעתי להידד, בביתה ביקשתי קצת נחמה ביקשתי לבכות את ליבי עד שלא אוכל לבכות עוד. ידעתי שיום כיפור זה, מיוחד הוא, שבשונה מימי כיפור אחרים, היום אתייסר באמת ולא בגלל רעב או צמא, אתייסר במכאובי ליבי השסוע, המבקש הבנה, מבקש שהעולם יעצור ולו רק לרגע ויתייסר יחד איתו, הידד פתחה את דלת הכניסה וחיבקה אותי, עיניי הוצפו בדמעות, איך אלו נגמרו מהר ואיכשהו הרגשתי מוגן, נרדמתי וכעבור זמן מה התעוררתי לרעש וויכוח קולני שבא מכיוון הרחוב, אין איש נוסע, אין תנועה. יום כיפור בחוץ. ספר היה מונח על שולחן בסלון, בחדר שרר שקט, אור חלש האיר את הקיר מולי,נשבה רוח קרירה שעטפה אותי. העצב עדיין היה ממשי וכך גם אני. לקחתי את הספר שעל השולחן והתחלתי לקרוא. יום כיפור בחוץ.

"אינטימיות"

2009-07-30T05:16:00.000-07:00

אתמול יצא לי לקרוא את "אינטימיות" של ג'אן פאול סארטר, לרגע הרהרתי בך, חשבתי על איך שהייתי רוצה לראות את כפות רגלייך מציצות מתחת לשמיכה נוגעות זו בזו, כתמי האור מרצדים באור הראשון של הבוקר על הקיר בו תלויה אחת התמונות שצילמתי. הייתי קם ומדליק את הקומקום להכין לך קפה, וחוזר מהר למיטה, למצעים חמים המדיפים את הריח שלך ולכרית בה שערות ראשך נשארו כהוכחה שאת קיימת בחיי.

תמונת נוף וחלום שחלמתי אתמול.

2009-01-29T13:37:00.000-08:00

אני יושב על ספסל, חורף, השמיים כל כך נמוכים כעושים אהבה עם האדמה, מחבקים אותה, או נפרדים ממנה. אני יושב. מחכה אם יבכו עליה, אך כלום, אפילו לא דמעה אחת. אני קם ומתחיל ללכת, מסתכל על הנוף שמולי ובו נערה יפה במעיל שחור, נערה יפה במעיל שחור ונוף סביבה. היא מתקרבת אלי מבעד הערפל הכבד, אני מתחיל לזהות את פניה,עיניה נראות לי מוכרות, יפות וכחולות כמו שמיים ביום בהיר. בהתקרבותה אלי היא נושאת איתה חיוך המבשר בשורות טובות, התחלה וחום. היא מחבקת אותי ואנו מתיישבים על ספסל נוסף ומדברים, אנני זוכר את תוכן דבריה, אך זה לא שינה כלום מכיוון שקולה עלה על תדר שחימם את ליבי והרגשת שלווה, ורוך פשטה בגופי. השיחה שלנו לא פסקה, ישבנו שם אולי כשעה אולי יותר, כל אותו הזמן, גופה החל הולך ומתפורר, הולך ומאבד את צורתו, תחילה אצבעותיה אחר כך פניה התפוררו לאט לאט, כגוש קרח הנמס ביום שרב, כעבור זמן מה נשארתי לשבת לבד, מסביבי שלולית גדולה בה ראיתי את פני משתקפים ומקבלים צורה מעוותת. מסביבי כבר לא היה זכר לאותה נערה אך ידעתי שלא יכלה להיעלם מחיי והיא ממש פה לצידי. מה הוא כוחם של אותם החלומות, כמבשרים את העתיד? כממחזרים את העבר? כקטליזאטורים של הרגשות?

חלום

2009-01-25T14:29:00.000-08:00

החלום

חלום שחלמתי ובו הנערה עם הפרחים שצילמתי בזמנו. אני זוכר אותו באופן מעורפל מאוד. בחלומי היינו ביחד והיה בינינו מגע אינטימי מלא באהבה וחום, אני זוכר שנכנסנו לחדר עם וילונות כבדים וארוכים, ישב שם איש מבוגר לצערי אינני זוכר את פניו, אני זוכר שהרגשתי סוג של רתיעה ממנו, פחד מסויים. זוכר שאחרי זה ישבתי על הספסל בפארק והנערה באה ואספה אותי ברכבה ושוב נורא פחדתי מהאיש ההוא שישב בסלון. התחיל לרדת גשם משום מה יצאנו מהרכב והתחבקנו בזמן שגשם חזק שוטף אותנו, בכיתי ממש חזק בכי מר, ותחושת עצב חזקה הציפה את ליבי, העצב היה ממש מוחשי, חיבקתי אותה חזק ולא רציתי לעזוב ידעתי שזה הסוף, לא יודע בדיוק של מה אבל הבכי היה ממש קשה ועצוב, אני לא זוכר יותר כלום, רק את העובדה שממש רציתי לכתוב על החלום, אחר כך התחיל חלום אחר שאותו אנני זוכר.

יום לפני הלילה עם החלום

הייתי אצל אותה נערה עם הפרחים היה בינינו אקט מיני כלשהו. היא דיברה עם אביה בפלאפון והשתמשה ברמקול כך שיכלתי לשמוע את קולו, הוא היה רך ובודד המבקש לדבר עם ביתו, לדבר בכלל. האקט המיני שהיה בינינו היה בדיוק ההפך מהחלום, חסר אהבה, חסר חום ואינטימיות איך מלא בכמיהה, כמיהה לפורקן, פורקן של גאולה.

משיב הרוח מוריד הגשם, מחיה הזכרונות.

2009-01-16T02:45:00.000-08:00

כבר סיפרתי עלייך לכל חברי, לטליה יצא לי לספר על אותו לילה שעשיתי לך נעים בשער ואת נרדמת, הידד הקשיבה איך החיוך שלך מעלה על פניי את שלי. סיפרתי, שכשהכרנו היה חורף וירד גשם אך משום מה היה חמים ואוזני בערו לצליל קולך הרך, הענוג. ועוד סיפרתי למתי שכשנפגשנו עיניי בלעו את יופייך כמו איש צמא אחרי מסע ארוך במדבר או סתם מסע ארוך ולחיוך שלך לא היו גבולות, זמן, מקום. ושיום אחד העפנו ביחד עפיפונים בים ואת אמרת שימים יפים כימים אלה, כבר לא היו לך הרבה זמן, הסתכלתי על החול הזהוב שהספיק לספוג את צורת רגלייך היחפות, ואחרי כמה רגעים לאבד את צורתן שוב כמו חלום לפנות בוקר, כמו יקיצה. נורא פחדתי שגם את תיעלמי ממני לנצח כמו אותן טביעות רגליים בחוף ים. פחדתי שתיעלמי אז סיפרתי לכל חברי, פחדתי שתיעלמי אז המצאתי אותך והמצאתי את העפיפונים, את הגלים ואת עינייך. המצאתי זכרון, כמזמין אותך לחיי, כמתפלל לגשם ביום שרב.

1/2009

מכתב לנערה

2009-01-09T14:19:00.000-08:00

לצערי או לשמחתי אני כבר בבית... אני מתעייף מהר בזמן האחרון אך אינני יודע למה...הכל כואב...מרגיש כמו זקן, אולי צריך להתחיל לעשות ספורט. בכל מקרה תודה על התגובות...גם אני ממש אהבתי את הפריים של האשה באדום, הזכיר לי את מיטש אפשטיין באחד הספרים שלו.
אני מתגעגע מאוד לטליה, ואלייך, הידיע שטליה רחוקה ממני ונמצאת פחות בחיי מאשר פעם, גורמת לי להרגיש מעט עצב, אבל זאת רק ההתחלה וזה רק ילך ויעשה יותר ויותר בודד מבחינתי, מעניין מה יהיה כאשר נסיים ללמוד. האם נתראה הרבה? האם נקרא אחד על השני בעיתונים? בחדשות? נראה עבודות שלנו בתערוכות? נדבר אנגלית? נתחתן? נעשה ילדים? כמה מפחידים השנים שלפנינו. כמה שאיפות, כמה פילם.
יש משהו מוזר בהרגשה שלי כשאני נמצא בויצו בזמנים אלו, זה כבר לא כמו פעם, ההתרגשות מהמכללה כבר חלפה לה מהעולם, הכל מוכר ובמקום, כמו שאמור להיות. האם זה הגיוני? האם זה נורמלי? האם אני מדבר שטויות? האם הבחורות שעוברות בהפסקות לא אמורות לעורר בי התרגשות? אם כן, למה זה לא קורה? האם הלחץ של השנה האחרונה נותן את אותותיו? האם אוכל להשתיק את כל הקולות שמסביבי ולהמשיך הלאה, להתרכז בהתמודדות עם הנושא המצולם? האם אתאהב? האם תתאהבי? האם נאהב ונהיה נאהבים? נרגיש את חום גופה בגופי? האם אכתוב פעם ספר? ממש בא לי לכתוב ספר באיזשהו שלב בחיי, לא יודע על מה, אולי גם כן על "על מצבו של האדם" כמו אצל פנחס שדה? האם אקרא פעם ספר לילדי? וכמה יהיו לי?

לפעמים ממש בא לי לראות את אישתי בהריון, בא לי שהיא תהיה כבר בהריון. אבל מי זאת? מי זאת אישתי?
ומה מצבו של האדם,המצב שלי?

אני שמח שהתלתלים היפים שלך נמצאים בחיי, אפילו אם הם לרגעים בודדים במכללה או לכמה שורות במכתב זה.
2008

חוויה מתקנת או הילדה שאהבתי

2009-01-01T13:02:00.000-08:00

נוכחתי לדעת שבמרוצת השנים, אנחנו מתבגרים, או שהיה זה רק ליבי שהרגיש כך, בנאלי , אך אנחנו מתבגרים. כל מה שהיה לי לכתוב, באותו ערב קר, כבר כתבתי. הזוג בתחנה כבר לא מתנשק והאיש שחיטט בפח אולי כבר קפא למוות. כמו פנחס שדה, גם אני, באותו יום ביקשתי לאהוב, לסבול, לחיות. והנה אותן משאלות לבי התגשמו, אתמול, בדיוק כשהשעון הראה 12 והעולם השאיר מאחוריו עוד שנה של ספירה לאחור, הרגשתי את מה שחפץ ליבי, מה יפה הייתה אותה השעה בה ציירתי נופים בדמיוני והזיתי על אהבתי וילדינו, את אצבעותיה מלטפות את פני כמריחות ניחוח של אותו פרח שלא ידעתי את שמו, עיניה נסגרות מעט כשהיא מחייכת,צחוקה מתגלגל כמו סוכריות קופצות על לשוני, הילדה שאהבתי, נשארה מאחור ואני עם הפנים קדימה, המשכתי ללכת.

עדיף עכשיו.

2008-12-28T13:51:00.000-08:00

לא הייתי לגמרי כן. אף פעם לא אמרתי לה "אני אוהב אותך". אני אוהב אותך. משהו בצורת החיים שלי לא נתן לי להיות איתה. זה היה יותר קשה ממה שחשבתי. כשנפרדנו היינו במקום הכי רומנטי שהיינו בתור זוג. ישבנו שם, כשהגלים שברו את הדממה הראשונית של שיחתינו שמאוחר יותר הייתה קולחת אך עצובה. פיתחתי את הסרט בו צילמתי אותך אותו בוקר אחרי השיחה. צילמתי אותנו. עיניך כבר היו עצובות, כבר אז יכולת לספר את סוף הסיפור, בהינף יד וקיפול השמיכה הייתה הרגשה של סוף, משהו עצוב בצבעים, בהבנה שלנו שזה נגמר. היא בכתה. נכון, בכיתי גם אני איתה.

זכרון שטרם מומש או הזוג בתחנה

2008-12-18T15:30:00.000-08:00

לבשתי עוד חולצה, כיוון שנהיה לי קר. צמרמורת כיסתה את גופי וידעתי שהיום זה היום. העניין הוא שלא ידעתי של מה היום הזה? רוני תפסה אותי במדרגות בדרכי הביתה, היא שאלה אם אני כבר רוצה לחיות. עניתי לה שלא. הייתי חייב לרוץ כיוון שלא רציתי שתראה אותי בוכה. התיישבתי במושב האחרון של אוטובוס חצי ריק שנסע לכיוון הבית. התחלנו לנסוע, בדרך, ראיתי איש מחטט בפח וזוג מתנשק בתחנה, משהו בהם הקסים אותי וידעתי שפעם גם אני התנשקתי בתחנת אוטובוס, אך אני לא זוכר עם מי. לאט לאט נרדמתי כאשר אני שרוי בהרהורים על המוות, היה לה שער שחור וריח מתקתק של קרם גוף, אני זוכר שירד גשם ורצנו. מאז לא רצתי עם אף אחת לשום מקום, בהרהורי הרבים על המוות קורה ויוצא לי גם לחשוב על החיים, על כאן ועכשיו, על העתיד, העתיד שלי. לעיתים אני חושב שלא אפגוש את הבחורה, זאת עם השער השחור, באחד הימים קראתי מאמר על זיכרון ועתיד, האם הוא נכון? האם העתיד הוא באמת זיכרון שקיים? זיכרון שקיים בנו אך טרם מומש? ידעתי שאין לי תשובות.

הפילם הראשון שלי

2008-11-23T14:10:00.001-08:00

זה מוזר איך אהבה מנווטת אותך לאיזה כיוון אחר. נכון יותר, נקי יותר. או שהיה זה כך רק אצלי? במבט ראשון היה לי רע, רע מאוד אך בלי זה לא הייתי מצלם את הפילם הראשון שלי.
אני מאמין גדול שדרך דברים קשים, רגעים קשים יוצא ממך משהו טוב או משהו לא טוב, שתי מצבים קיצוניים ביותר.
ובכלל, אני אוהב אנשים שסובלים. אני לא מאמין במערכות יחסים רגשיות עם אנשים שמסתובבים בעולם הזה וחיים את החיים תוך כדי שהם אומרים "הו, כמה אני שמח", שמחה זה לא סיפור חיים טוב. שמחה זה משהו שאתה מגיע אליו דרך אותם רגעים קשים. רק אז אתה יכול להבין שזו "שמחה", כי יש לך משהו להשוות אליו. העיניין בחיים זה עליות ומורדות ואז אולי, כשיש לך תקופה רגוע יחסית, אתה ייכול לקרוא לה פחות או יותר "שמחה", אבל גם אז זה לא משהו שנשאר איתך לאורך זמן.
הפילם הראשון שלי נתן לי פחות או יותר שמחה, הוא נתן לי שמחה במנות קצובות אך תמיד היה שם וניחם אותי.
רשומה משנת 2001

מחשבות על הצילום

2008-11-04T13:07:00.000-08:00

תקרות גבוהות היו בדירת חדר שלנו. תקרות עם קישוטים. קישוטים בעלי צורה, כמו במוזאונים בפריז, או בסנט-פטרבורג. לא זוכר בדיוק איזה צורה, אולי בעצם עגולה. פסים נמשכו לאורך הקירות מהקישוט העגול לקישוט הבא וכך הלאה חוזר על עצמו. תקרות גבוהות היו בדירה, אולי לא היו קישוטים כלל. בניין ישן מ 1913 דירת חדר מרובעת, 4 נפשות. הורים וילדים. אני אחותי ותקרות גבוהות. ספה מתקפלת המשמש את הורי. שתי מיטות נפרדות בשבילנו ושוקולד מתחת לכרית. תמיד הייתי מחביא שוקולד מתחת לכרית. אני זוכר אותה, את אמי נשענת על אדן החלון, זה היה לילה, שמעתי אותם רבים אולי נכון יותר מתווכחים. דירת חדר. ראיתי את הצללית של אבי, ואמי נשענת על אדן החלון איכשהו היא הרגישה שאני ער ומקשיב להם. נגשה וליטפה, שמעתי בקולה שבכתה, לא יודע למה. היא ליטפה אותי ואני נרדמתי בזמן שאני בוהה בתקרות הגבוהות. לא מבין למה אני נראה עצוב כל כך בתמונה שבחרתי. יש משהו בעמידה שלי בהטיית הראש שמאלה שגורמת לי, בתור אדם בוגר,לעצור , להביט ברקע, בבגדים, לחשוב ולהבין שזה הבית עם התקרות הגבוהות, ולהתחיל להיזכר או לפחות לנסות להיזכר בבית הזה. אני לא חושב שאני יכול לשחזר את הזכרון שלי, הזכרון היחיד המשמעותי תואר לפני, בסיטואציה הלילית של הוריי. זה מדהים איך אנחנו בונים את הזכרונות שלנו מתמונות אני לא באמת יודע אם אני זוכר או מכיר את זה מהמציאות או שמציאות שמוכתבת לי בתמונות היא זאת שגורמת לי לבנות סיפורים שונים ולשאר שאני זוכר את זה, ככה זה היה, זה שם. אבי היה צלם נלהב מאוד צילם את משפחתי במצלמתו והפלאש, סרט שקופיות ולדרך. אני מסתכל על התמונה והדבר הדומיננטי ביותר הם הצבעים. בתמונה שבחרתי יש צבעים חזקים ורוויים. אני שם לב לפרטים כמו הטפטים שהיו לנו בדירה האופייניים לאותם זמנים ולגוש המזרחי בפרט. בתמונה אני בגיל ארבע בדירת החדר שלנו. לבוש גרביונים מצמר בצבע שחור, נעלי בית משובצות בצבע אדום, חולצה לבנה מכופתרת בעלת טקסטורה עם נקודות כחולות מעל החולצה יש אפודה בעלת פסים צהובים, האפודה עצמה היא בצבע כתום. כמעט בטוח שהאפודה היא סריגה של סבתי המנוחה שהייתה סורגת לנו גרביים אפודות וסוודרים. מחזיק במפתח, למה שימש אותו המפתח? מאחורי ספרים שונים, באותם זמנים לספרים היה ערך עליון, זכרון שצץ לי, יום הולדת של משהי מהכיתה, כיתה ב', אבי מביא כמה ספרים מתנה, דבר שנחשב למתנה יפה ומכובדת מאוד. ספרים של ג'ק לונדון המתארים הרפתקאות, ספרים של מיכאל לרמונטוב עם השירה הרומנטית שלו,אלכסנד פושקין, אוון בונין ועוד ספרים מעניינים אחרים. אמי עבדה בהוצאה לאור. הרבה פעמים שאלתי את אבי האם קרא את כולם היה עונה שכמעט הכל. תמיד רציתי לקרוא את הכל. הרהיטים שלאותה תקופה היו באופנה. רהיטים מעץ מלא כבדים ועשויים בברית המועצות או בגוש הסובייטי.

אני משום מה עומד על שרפרף לבן אולי כדי לתת לאבי זוית צילום יותר נוחה או אולי פשוט רציתי להשתעשע ועליתי עליו. משמאלי עוד מדפים עם ספרים לימיני ספת הורי. מקופלת הספה מקופלת מכיוון שהייתה נפתחת רק בלילה על מנת לישון, עליה כיסוי מיטה גם כן עם צורות וטקסטורות. אני שם לב לאגרטל שמעל ראשי, אגרטל שחור מברונזה עם קישוטים מוזהבים, אגרטל הודי. סוג של קיטש המקשט את הדירה סוג של אמנות שנחשבת כהעתק נחות של סגנון קיים, סימול של משהו אוריינטלי, הרי ידוע לנו שהפריט מיוצר בייצור המוני ונחשב נדוש וגס. משתי צדי השידה בחלקה העליון, יש כעריות העשויים מקריסטל והפעם כרסיטל אמיתי ולא העתק. הקריסטלים מצביעים על סגנון של תקופה מסוימת אופנה של אותם שנים בברית המועצות. פריט מעניין נוסף הוא הפמוט המוזהב לא הוא מענייו אלה יותר הנרות שעליו. רואים עליהם שאלו הם לא נרות ליופי אלה הנרות האלה בערו ונתנו אור. מעניין מה האירו הנרות. אולי מכיוון שהיו הפסקות חשמל מרובות באותה תקופה. פני כפי שציינתי קודם לכן נוטות קצת שמאלה שערי תלתלים ודי ארוך. התמונה מזכירה לי תמונות של אגלסטון וילאם, יש משהו משותף בין הצבעים של אגלסטון וצבעים שבתמונה. אולי מכיוון שגם אבי צילם בשקופיות. אגלסטון היה מתעד כביכול את הדברים הלא חשובים בחיי החברה האמריקאית אבל באותו זמן מעלה את האובייקט לקדושה ומטשטש את הגבולות בין הפשוט לנשגב ולהפך. אני שוב מביט על התמונה ופתאום לכל חפץ בתמונה יש חשיבות מבחינתי. השעון שנעצר ברבע לשמונה. בעומס שיש בפריים המעיד לפי דעתי בדיוק על הדבר שדיברתי עליו קודם, הדירה הקטנה. לפי דעתי יש המון אסטטיקה בתמונה אבל אי אפשר להשוות אותה לאסטטיקה של צילומי משפחה מבוימים בקפידה כגון ציורים מהתקופה הברוקית או צילומי משפחה של סאלי מאן, פה הייתה אסטטיקה שונה אסטטיקה אחרת ריאליסטית יותר, הכל פתוח הכל על המגש מוכן. הספרים האגרטל, כעריות הקריסטל הרהיטים הבגדים בלי שום נסיון ליפייף את המצב או להסתיר את האי סדר. מזכירה לי מאוד את העבודות של מרטין פאר את האסטטיקה בפריימים שלו הכל בפנים ישנו אי סדר גדול אבל הכל משתלב לאותה אסטטיקה ריאליסטית. הסביבה מעידה על החיים בא. הספרים האי סדר. כ23 שנים מאוחר יותר אני זה שמרים את המצלמה מצלם את משפחתי, בתמונה שבחרתי מתואר אבי דרך חלון זכוכית אבי לא לבד כי אם ההשתקפות שלי היא זאת שמכסה את פניו בצורה שקופה אך עדיין אני נוכח שם. הדבר המעניין שאני מוצא בתמונה הוא שהרהיטים נשארו באותו סגנון אפשר לראות את זה לפי השולחן, הוא בעל קישוטים ומעץ מלא ההולם את התקופה שדיברתי עליה קודם, הכרית שמאלית לאבי גם כן בעלת הטקסטורה המאפיינת את אותם הכריות או הכיסויים של אותה תקופה באזרבייג'אן הספה הנפתחת. וילון עם המלמלות מאוד דומיננטי בתמונה כל אלה מעידים על סגנון שהוא נצחי מבחינת הורי, החוסר הסתגלות שלהם לארץ או להפך, שמירה של משהו ידוע וחוסר רצון לשחרר ורצון עז להכיר לנו את זה. בתמונה גם כן קיימת הטיית ראש של אבי ומבט למצלמה מבט חודר ולא מרוצה אני רואה את עצמי דרך אבי. הצילום פה יותר מבויים ויותר מוקפד אני רוצה לשלוט במצב יותר ממה שהוא שלט בתמונה כשהוא צילם אותי ידו השמאלית של אבי נוגעת קלות בראשו והחוט וילונות חוצה את פניו בדיוק באמצע בשתי בתמונות קיים בשבילי סוג של פונקטום, לפי רולאן בארט זה יכול להיות הכל. בשבילי זה המבט שלי והמבט של אבי בתמונה. שתי התמונות מראות על תרבות מסויימת שתהן מדברות על משפחתיות וסביבה שאנחנו חיים בה איך אנחנו מייצגים אותה ודרך מי. אבי ייצג את הסביבה שהוא חי בה דרכי, דרך הרהיטים דרך הספרים, אולי בצורה לא מודעת וללא כוונת תחילה, אך בתמונה השניה אני עושה את זה עם מודעות והבנה שאלה הדברים שאני גדלתי בהם.

א.א.א.מ

2008-11-01T14:34:00.001-07:00

יש משהו מוזר, בה. בהרגשה שלי כשאני איתה. תווי פניה לרגע נראים יפים לרגע אני לא מזהה אותה בתור אותה אחת שבחרתי או שהיא בחרה בי. אני פחדן. אנחנו ביחד במיטה, ביחד ולחוד. הבנאליות של האהבה החד צדדית. תמיד רציתי לשמוע את לחישות לבך, את קצות שפתייך החמות נוגעות לי בתנוך האוזן, לא הרגשתי, שמעתי טפטוף של מים ויללות של כלבים, את גופי המצומק העייף נופל על מצע קר.

איזה קפיטן הוא זה, איזה חייל של מלחמת הזמן

2008-10-30T04:20:00.000-07:00

דפדפתי באלבום המשפחתי כמה וכמה פעמים, אבי ואמי בחתונתם בערך בגילי, אני ואחותי, סבי וסבתי בתמונות ישנות ומצהיבות בבגדים ישנים באופנתם אופנה שלא ידעתי שלא ראיתי לפני כן. שום דבר יוצא דופן – הבנאליות הצילומית של רוב המשפחות: חתונות, ימי הולדת, טיולים, בינהם תמונה של שלוש נשים יושבות על משהו שסביר להניח שהוא ספסל בחצר המשותפת, אישה מבוגרת יושבת באמצע הספסל היא המבוגרת מבין שלושת הנשים, משמאלה ומימינה יושבות שתי בנות קטנות בערך בנות שש או שבע שתי הנשים שיושבות בצידי הילדות הקטנות בקצוות שונים של הספסל נראות די צעירות בערך בשנות השלושים לחייהן, על ברכיהן שני ילדים בגילאים שונים ובאמצע ילד קטן עומד ממש מול אותה האישה מבוגרת הנראת כמנהיגת ה"שבט" המצומצם הזה. כשפתחתי את אלבום המשפחה לא הייתה תמונה שמשכה את תשומת ליבי כמו התמונה שתארתי עכשיו, אותה תמונה שמופיע פה, בתחילת העבודה. הוקסמתי מעצם המראה המסודר של המופיעים בה, שורה קדמית, שורה אחורית. התרחשות מסויימת בידיים ולא רק בזוג ידיים אחד,של דמות ספציפית, אלה יש התרחשות בהרבה זוגות ידיים, הדומיננטיות נכרת בידיים ובאחיזות השונות של כל דמות ודמות, זה יכל להיות משהו אחר אך זה מה ששבה אותי, ידיים. ברקע דלתות מעץ מתפורר כמו התמונה עצמה שהלכה והתפוררה עם הזמן, חלון מרושת בהרבה חלונות קטנים עם מסגרות מתכת לכל חלון וחלון קטן, מסגרות ממתכת של פעם, של אותה תקופה אותה לא ידעתי, לדברי רולאן בארט היסטוריה היא מה שהפרידה ביני לבין רבים מפרטי התצלום הזה, האין ההיסטוריה פשוט אותו זמן שטרם באנו לעולם? אני יכול ללמוד על אי קיומי מן הפרטים הרבים שנמצאים בתמונה קודם שאוכל לזכרם. בהתבוננות מקרוב יכולתי לזהות את סבתי המנוחה מצד אבי, שנפטרה לפני כשנה וכל שאר האנשים היו בשבילי אנשים שלא הכרתי, לא אישית ולא מסיפורים של אבי. אצבעותיה של סבתי משולבות, פניה מוסתרות ע"י ילד, הילד היושב על ברכיה, במבט נוסף ושיחה קצרה עם אבי הבנתי שהילד הוא אח של אבי, בחולצתו החגיגית, הוא תופס את שתי ידיו ספק כך רצה ספק הכרח של אותה תנוחה לא נוחה אליה נקלע בעל כורחו. פניו נראות כלא מרוצות, עיניו מסונוורות משמש הצהריים של אותו יום קיצי באזרבייג'אן. מימינה של סבתי יושבת ילדה,בשמלה כהה ויפה בעלת צווארון עם פסים כמו מלח בצבא האדום, היא דחוסה בין שתי נשים. הילדה היא דודתי, אחותו של אבי, שוב בעזרת אבי הייתי מסוגל לזהות או לפחות כך חשבתי שאני מזהה אותה, כלומר שגם לאחר שהוא אמר לי עדיין לא מצאתי דמיון רב בין הילדה שבתמונה לבין האישה שאני מכיר עכשיו. אנחנו פועלים כך מכיוון שאנחנו רגילים לראות את העולם הזה בסכמות מסויימות, בתבניות. בלי תבניות אלו אנחנו לא מסוגלים להבין את המתרחש. בספרו של אוליבר סאקס "האיש שחשב שאישתו היא כובע", בתאור המקרה הראשון מתואר אדם שלא ידע להבדיל בין אישתו לכובע, למרות שמקרים אלו הם נדירים ביותר הם אמיתיים וגם אצלי, אחזה אותי התדהמה כשראיתי משהו מוכר לבוש בבגדים שונים מהרגיל או מופיע בגיל שאיני יכול לתאר, הגיל בו תבנית הרציונל שלי לא מסוגלת לקבל אותו, אני יודע שדודי היה פעם ילד אך איני יכול לתאר זאת גם אם אראה זאת בתמונה. אנו רואים כיצד עומדים הדברים זה ביחס לזה וביחס אלינו. הראיה הזאת בדיוק, ראייה של יחסים היא שהייתה חסרה לי. האם נבע הדבר מהיעדר אינפורמציה חזותית? זה הזכיר לי את "החזרה אל הזרע" של אלחו קרפנטייר. בספר "מלחמת הזמן" מתאר קרפנטייר את המרכיז הגוסס שקם פתאום לחיות בזמן הפוך, מן הזקנה לבגרות ומשם אל הילדות עד השיבה אל רחם האם. כך ראיתי אותם, את דודי ואת דודתי בזמן הפוך, פתאום, בתור ילדים פעולה שהייתה קשה לי מאוד. זאת גם הפעם הראשונה שאני רואה כך את סבתי המנוחה, נתונה בהיסטוריה של אותם ילדים קטנים שאיני יכול לתפוס אותם כך, כילדים, אותם פנים צעירות שאין ביכולתי לשחזר כיוון שלא הכרתי את סבתי באותו גיל וגם לא ראיתי תמונות שלה בגיל זה שהיא נמצאת בו. אביזרים שעברו מהעולם מן העולם כמו אותן השמלות או אפילו אותו החלון הגדול אשר מרושת בחלונות קטים רבים חלונות כגון אלו לא היו מוכרים לי, עד עכשיו. אנשים שחלפו מהעולם, מושכת את תשומת ליבי במיוחד אותה אישה, שלה קראתי קודם לכן, מנהיגת השבט. מי הייתה אותה אישה שישבה באמצע המחזיקה בסמכותיות רבה בראשו של הילד הצעיר שעומד לפניה? מן הוראה שקטה של חובת ההצתלמות, חובת ה"פוזה", שלא כמו אצל המבוגרים היא אינה קיימת, לדעתי, אצל ילדים (פרוט בהמשך). קיים היגיון בסדר הישיבה שלהם, כלומר, היא באמצע, ההיגיון שלי אומר שהיא הכי מבוגרת ולה הכבוד לשבת באמצע, החברה השבטית הקווקאזית באותם ימים ועד עצם היום הזה מקדשת את כבוד המבוגר, אני מניח שהימצאותה במרכז מדגישה בדיוק את אותה הכוונה. האישה הייתה אמו של סבי. הפוזה אצל הילדים. כל נסיונותי להיזכר באקט הצילום בהיותי ילד עלו על שרטון, אנני יכול להיזכר בשום פעולה הדומה לפעולת הצילום שנקט אבי, זה לא שאין תמונות, ההפך הוא הנכון אבי היה צלם נלהב מאוד, אני זוכר את הארועים מתמונות עצמן ולא ממש את חוויית ההצתלמות. כלומר לא היה לי באותו זמן את המושג הקלוש ביותר שעוד כ20 שנה אני ארצה או אוכל לראות תמונות אלו, לכן פוזות ומשחק למצלמה לא היו בלקסיקון שלי.לאותם הילדים אשר מתוארים בתמונה עצמה אין כל הבנה לגבי התמונה אין לפעולת הצילום כל תפקיד עתידי, כלומר הם לא עושים "פוזות" כי אינם מודעים שלתמונה יש עתיד. על פניהם של אותם הילדים מהתמונה לא נכרת הפוזה, פניהם מעוותות מהשמש הקשה, מבטם טבעי וחסר כל התכווננות. הם חיים כמו רב הילדים, בהווה הנצחי. (מארק סטראנד). מעניינת מאוד תסרוקתה של האישה היושבת משמאל, תסרוקתה נתונה באותה היסטוריה שעליה דיברתי קודם, אותה לא הכרתי. לפי רולאן בארת, הדבר הקובע את טיב התצלום הוא התנוחה, משך זמן הפיזי של התנוחה אינו חשוב כלל, גם כאן בתמונה שאני מציג בעבודתי, משך זמן אינו חשוב כלל, אלה התנוחה, תנוחת הידיים. כמובן מכל הידיים הזוג הכי מעניין אותי אלו ידיו של הילד הקטן היושב מצד שמאל, למה בעצם הוא סוגר את אוזניו? מה פרוש המבט המבועת על פניו? ממה הוא מפחד? אין באפשרותי לדעת אלה רק לשאר שהתצלום כל כולו רצוף אותה אקראיות שהו מעטפתה השקופה ונטולת המשקל. זה קרה. זה קרה כך. חסרה לי מאוד נכחותו של אבי, בהסתכלו על התמונה שבחרתי, בחר לשאול את השאלה: "איפה הייתי?" וגם אותי זה עיניין, לראות את אבי נתון באותה שמש קייצית, מעוות את פניו כפי שלא ראיתיו לעולם, איך היה מסדר את ידיו ואיפה היה יושב? בהתבוננות על התמונה אני שוב רואה את סבתי עם דודי ודודתי לצידה, הם יודעים שאהבו זה את זה, האהבה כאוצר היא העומדת להעלם לנצח, סבתי כבר לא בין החיים שכן לאחר מות דודי או דודתי לא יוותר איש שיוכל להעיד על כך. דבר לא ישאר אלה, תמונה עצמה. רולאן בארת קורא לזה: המוות השטוח. אותה מחשבה זאת באמת אחת המחשבות העצובות והבלתי נסבלות של אותה התמונה.

השקט שלפני

2008-10-29T14:12:00.000-07:00

ההפוגה בה כל העולם עוצר מסביבו, פנייך מכילים את כל היופי שבעולם. שפתייך כפרי ארגמני בשל, חצי פתוחות כאילו מביעות כאב. חיוך של גוויה. כאן החיים והמוות לוחצים ידיים.

אדוארד מונק.