מכתב לנערה

לצערי או לשמחתי אני כבר בבית... אני מתעייף מהר בזמן האחרון אך אינני יודע למה...הכל כואב...מרגיש כמו זקן, אולי צריך להתחיל לעשות ספורט. בכל מקרה תודה על התגובות...גם אני ממש אהבתי את הפריים של האשה באדום, הזכיר לי את מיטש אפשטיין באחד הספרים שלו.
אני מתגעגע מאוד לטליה, ואלייך, הידיע שטליה רחוקה ממני ונמצאת פחות בחיי מאשר פעם, גורמת לי להרגיש מעט עצב, אבל זאת רק ההתחלה וזה רק ילך ויעשה יותר ויותר בודד מבחינתי, מעניין מה יהיה כאשר נסיים ללמוד. האם נתראה הרבה? האם נקרא אחד על השני בעיתונים? בחדשות? נראה עבודות שלנו בתערוכות? נדבר אנגלית? נתחתן? נעשה ילדים? כמה מפחידים השנים שלפנינו. כמה שאיפות, כמה פילם.
יש משהו מוזר בהרגשה שלי כשאני נמצא בויצו בזמנים אלו, זה כבר לא כמו פעם, ההתרגשות מהמכללה כבר חלפה לה מהעולם, הכל מוכר ובמקום, כמו שאמור להיות. האם זה הגיוני? האם זה נורמלי? האם אני מדבר שטויות? האם הבחורות שעוברות בהפסקות לא אמורות לעורר בי התרגשות? אם כן, למה זה לא קורה? האם הלחץ של השנה האחרונה נותן את אותותיו? האם אוכל להשתיק את כל הקולות שמסביבי ולהמשיך הלאה, להתרכז בהתמודדות עם הנושא המצולם? האם אתאהב? האם תתאהבי? האם נאהב ונהיה נאהבים? נרגיש את חום גופה בגופי? האם אכתוב פעם ספר? ממש בא לי לכתוב ספר באיזשהו שלב בחיי, לא יודע על מה, אולי גם כן על "על מצבו של האדם" כמו אצל פנחס שדה? האם אקרא פעם ספר לילדי? וכמה יהיו לי?

לפעמים ממש בא לי לראות את אישתי בהריון, בא לי שהיא תהיה כבר בהריון. אבל מי זאת? מי זאת אישתי?
ומה מצבו של האדם,המצב שלי?

אני שמח שהתלתלים היפים שלך נמצאים בחיי, אפילו אם הם לרגעים בודדים במכללה או לכמה שורות במכתב זה.
2008